מקובל במקומותנו שאתרי בנייה הם גם אתרי זבל ופסולת. עובדים ועוברי אורח משליכים אשפה בשטח הנבנה כדבר שבשגרה, עניין טבעי ואולי מקודד בגנטיקה התרבותית כשזוכרים שחלק גדול מאזרחי ותושבי הארץ מתייחסים לארץ כאל פח זבל גרנדיוזי ברחובות, במדרכות, בגנים ציבוריים ובשמורות טבע. כלומר הכל ידוע ומקובל ולא אמור להפתיע ועדיין ובכל זאת כל זה דוחה ומעורר סלידה כשאדם שהוא לכאורה הומו סאפיינס רואה את כל השטח שמחוץ לכותלי ביתו כפוטנציאל לחיריה.

במהלך בניית הבית של ננה, כל השותפים למלאכה השתדלו לשמור על נקיון הבית והחצר. וזה לא קל. קופסאות ובדלי סיגריות, שקיות ניילון, שאריות אוכל וכלי פלסטיק חד פעמיים - הכל לפח, מייד. ואלה הדברים הקטנים.

כשבונים בית מפלדה ואדמה ובלי מלט קל יותר לשמור על נקיון. אין שקים קרועים מלאים למחצה במלט. הקרקע נקיה, האוויר נקי. לא שהיינו צריכים תזכורת לתפקיד של מונופול המלט נשר בחיינו.

בצילום זה אפשר לראות ערימת חמרה, בַּאלַה (שק גדול) של מייצב אקולוגי, ומשמאל קצה של ערימת רסק בלוקים, המשמשים לייצור טיט וטיח. כל השאר, אדמה חשופה ונקייה. כשרוצים אפשר.