הבית של ננה נבנה על ידי בנאי יחיד, חוּסַאם שמו. פלסטיני, אלא מה, רזה ושתקן. כיוון שבלוק אדמה כבד משמעותית מבלוק בטון, הוא עבד קשה מאד. קשה יותר משני הצעירים שהניפו לו את הבלוקים, קשה יותר ממי שהכין את הטיט, קשה יותר מהמסגרים, קשה יותר מהקבלן. בחודשיים של הבניה הוא לא הוציא מילה מיותרת מפיו, בקושי חייך, וכל תנועותיו היו מדודות ומתונות. גם באמצע יום העבודה, בחום הכבד של הצהריים שהוקרן מרצפת הבטון החשופה, מזיע ועם כתמי טיט, מסטרינה ביד. וכל זה קורה בתקופת הרמדאן, כשהוא אכל ושתה בפעם האחרונה בסביבות 3 לפנות בוקר ובפעם הבאה אחרי שקיעת השמש. האיש, בקצרה, עורר רחשי כבוד מיידיים בכל מי שפגש אותו: בנאדם חבל"ז ומאסטרו אורגינל.

במאמר מוסגר, אפשר להזכיר כאן שרוב בעלי המקצוע שעבדו בבית במהלך בנייתו בעבודות השחורות של בנייה, שלד, טיח ומסגרות, היו פלסטינים או ערבים ישראלים (שזה היינו הך). כמעט בלתי אפשרי למצוא יהודים שיודעים לעבוד במלאכות אלה, או יסכימו לעבוד בהם. וכאשר מוצאים כאלה, לא פעם ולא פעמיים הם תאבי בצע או שרלטנים או סתם חאפרים או כל שילוב כזה או אחר בין השלושה.

הקיר הקמור שחוסאם מתנוסס מעליו הוא פינת האוכל. בסופו של דבר מילאנו את החללים בין הבלוקים ובתוך הבלוקים בטיט, אך בתוך הבית נבחר פתרון שונה (ראו כאן). משמאל לקיר, צנרת של מערכת הסעת החום.